חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ ואח' נ' ונונו דני בע"מ ואח'

החלטה

בקשה למתן סעד זמני, למנוע מהמשיבה 1 לעשות שימוש במקרקעין נושא הבקשה, כהגדרתם בסעיף 9 לבקשה.

ביום 30.3.2009 נחתם בין המבקשת לבין המשיב מס' 2, מינהל מקרקעי ישראל (להלן – המינהל) הסכם לביצוע עבודות עפר והכשרת קרקע בשטח המצוי בעורף נמל אשדוד. על פי ההסכם, המינהל יבצע במקרקעין המוגדרים בהסכם האמור, עבודות של עפר, חפירה וסילוק והוצאת חומרי כריה עודפים וסילוק מטרדים. את העבודות יבצע המינהל באמצעות חברת מבני תעשיה, המשמשת כחברה מנהלת באתר מטעם המינהל ובאמצעות קבלני משנה מטעמו.

המינהל פרסם מכרז לביצוע עבודות עפר והכשרת קרקע, כולל הוצאת חומרים עודפים וסילוק מטרדים. המשיבה מס' 1 זכתה במכרז האמור, ובהתאם לו, התקשרה עם המינהל לביצוע העבודות נושא המכרז. הואיל ולצד ביצוע העבודות זכאי הקבלן להוציא מהמקרקעין עפר וחומרים שונים, שילמה המשיבה 1 למינהל סכום נכבד, העומד על סך של כ- 17 מיליון ₪, תמורת קבלת האפשרות לבצע את העבודות.

בהתאם לכך, ביום 24.6.08 ניתן על ידי המינהל אישור לעסקה והרשאה למשיבה 1 להימצא בשטח המפורט בהסכם ובמסמך ההרשאה, לצורך ביצוע העבודות.

יצוין, כי עיקר שטח המקרקעין נושא הבקשה (כהגדרתו בסעיף 9 לבקשה) חופף את השטח שבו נתן המינהל למשיבה הרשאה להימצא, לצרכי ביצוע העבודות. שטח ההרשאה הינו רחב יותר, והוא כולל, לדוגמא גם את חלקות 30, 25 בגוש 2057, אשר לפי עמדת המינהל מצויות בבעלות המדינה.

ביום 10.9.08 ניתן על ידי המינהל ומבני תעשיה "צו התחלת עבודות".

בין המשיבה 1 למינהל התגלעו חילוקי דעות ביחס לביצוע העבודות על ידי המשיבה 1, כאשר על פי טענת המינהל, המשיבה 1 הפרה את ההסכם שנחתם עימה, ובכלל זאת באי עמידה בלוח הזמנים שנקבע. לטענת המינהל (טענה שאין מקום לדון או להביע בה דעה, ולו לכאורית, במסגרת הבקשה המונחת בפניי), היה על המשיבה להשלים העבודות בתוך 14 חודשים, והיא הפרה ההסכם בכך שטרם מילאה חובותיה, אף שחלפו חודשים רבים לאחר תום המועד שנקבע. המשיבה 1, מנגד, טוענת כי המינהל (וכן גורמים אחרים, לרבות מבני תעשיה והמבקשת) הם שאחראים לעיכוב בלוח הזמנים, לרבות בשל אי הסרת מטרדים שעיכבו את המשך העבודות.

ביום 1.12.10 הודיע המינהל למשיבה 1 על ביטול ההסכם עימה. המינהל דרש מהמשיבה 1 לפנות את כלל השטח שבו ניתנה לה הרשות על ידי המינהל להימצא ולבצע העבודות.

בתגובת המשיבה לבקשה לסעד זמני וכן בדיון שנערך בפניי בבקשה, הודיעה המשיבה 1, כי במסגרת יחסיה אל מול המינהל (המשיבה 1 טוענת להעדר יריבות כלשהי מול המבקשת), היא עתידה לפנות את מלוא השטח נושא ההסכם, שבו הרשה לה המינהל להימצא לשם ביצוע העבודות, עד ליום 31.1.2011.

משכך, מצטמצם למעשה הדיון בבקשה לסעד זמני, לתקופה הקצרה שעד למועד האמור, אשר בו, ממילא, עתידה המשיבה 1 לפנות את המקרקעין נושא ההסכם שנחתם בינה לבין המינהל (הכוללים גם את המקרקעין נושא בקשה זו).

המבקשת מצטרפת לטענות המינהל בדבר הפרת התחייבויות המשיבה 1, וטוענת, כי כבעלת זכויות במקרקעין נושא הבקשה, והנזקים הנגרמים לה כתוצאה מהתמשכות העבודות ואופן ביצוען על ידי המשיבה 1, היה זכאית לדרוש פינויה של המשיבה 1 מהמקרקעין. על כן הגישה המבקשת את התביעה בתיק זה לפינוי המשיבה 1, וכן את הבקשה למתן סעד זמני, למנוע מהמשיבה נקיטה בפעולות נוספות בתחום המקרקעין.

המשיבה 1 טוענת, כי למבקשת אין זכות במקרקעין נושא הבקשה. על פי נסחי המקרקעין, הבעלות במקרקעין נושא הבקשה רשומים על שם רשות הנמלים והרכבות.

המבקשת והמינהל מפנים לסעיף 51 לחוק רשות הספנות והנמלים, תשס"ד- 2004, לפיו כל הנכסים, החובות וההתחייבויות שהיו של רשות הנמלים ערב החוק, יהיו לקניין המדינה.

המשיבה 1 מפנה לצו רשות הספנות והנמלים (העברת זכויות במקרקעין המועברים), תשס"ה-2005 ולפי טענתה, על פי צו זה, הזכות שניתנה למבקשת במקרקעין נושא הבקשה, שבהם לא רשומה זכות בעלות למדינה, הינה זכות שימוש בלבד שאינה בלעדית, ושאין בה כדי למנוע מהמדינה להעניק לאחר זכויות במקרקעין המועברים.

עוד טוענת המשיבה 1, כי גם לפי הסכם החכירה שאושר על ידי מועצת מינהל מקרקעי ישראל בהחלטה מס' 1199, מיום 5.7.10, במקרקעין שזכות המדינה בהם אינה זכות בעלות, מקבלת המבקשת זכות שימוש בלבד.

על פי נסחי המקרקעין שהוגשו, הבעלות במקרקעין נושא הבקשה היתה של רשות הנמלים והרכבות. עם ביטולה של רשות זו, הועברה הבעלות, על פי החוק, למדינה. לפיכך, לכאורה מדובר במקרקעין שהינם בבעלות המדינה. על פי הצו האמור וכן על פי החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל, קיבלה המבקשת זכות חכירה בכל המקרקעין שבהם נתונה למדינה זכות בעלות, ובכלל זאת המקרקעין נושא הבקשה.

לפיכך, המבקשת הוכיחה לכאורה טענתה (טענה בה תומך המינהל) לפיה יש לה זכות חכירה במקרקעין נושא הבקשה.

מעבר לנדרש יצוין, כי לצרכי הבקשה לסעד זמני, אפשר וגם זכות פחותה יותר מאשר זכות חכירה, היתה מספקת לביסוס מעמדה של המבקשת בהגשת התביעה והבקשה לסעד זמני, וזאת כל עוד המינהל תומך בעמדת המבקשת ובבקשה זו. לא יכול להיות חולק, כי זכותה של המבקשת להימצא במקרקעין, לצרכי ביצוע העבודות על פי ההסכם בינה לבין המינהל, נובעת מהרשאת המינהל. על כן, עמדת המינהל בסוגיה העומדת על הפרק, הינה בעלת משמעות. למעשה, ככל שיש למבקשת זכויות במקרקעין (תהיינה אשר תהיינה) ואילו המשיבה 1 איבדה לכאורה זכותה להימצא במקרקעין (כפי שיפורט להלן) – עומדת למבקשת, ביחד עם המינהל, הזכות למנוע מהמשיבה 1, להמשיך ולהימצא במקרקעין ולעבוד בהם.

כאן המקום לעמוד על זכותה לכאורה של המשיבה 1 להימצא במקרקעין. זכות זו נובעת מההסכם שנחתם בינה לבין המינהל והרשאת המינהל שניתנה לה להימצא במקרקעין נושא ההסכם. המדובר לכאורה בזכות להימצא במקרקעין לצרכי ביצוע העבודות המפורטות בהסכם. אין מדובר בזכות קניינית, ואף לא בזכות להחזיקם. זכות החזקה נותרה בידי המינהל והמבקשת (בהתאם להסכמים בין שני גורמים אלו). המשיבה הינה קבלן מטעם המינהל לשם ביצוען של עבודות עפר. המשיבה 1 היתה רשאית להימצא בתחום המקרקעין המפורטים בהסכם בינה לבין המינהל (הכוללים גם את המקרקעין נושא הבקשה), לשם ביצוע עבודות בלבד.